לאחרונה המעטתי בכתיבה בבלוג. לא כי נגמר לי, אלא מפני שנסחפתי לכתיבה אחרת בנושא אחר. במקביל גם זייפתי בספורט ובתזונה, כצפוי. אבל תקופות שונות בחיים מציבות העדפות שונות וקדימויות שונות, וזו עובדה שצריך ללמוד לחיות איתה.
אז לפני שאוכל לחזור ולכתוב על המאבק היומיומי הבלתי נגמר שלי עם עצמי, אני מביאה כאן כמה קטעים שכתבתי בפייסבוק ועניינם המאבק והדרישה לשוויון ולצדק של תושבי שכונות דרום תל אביב.
אז לפני שאוכל לחזור ולכתוב על המאבק היומיומי הבלתי נגמר שלי עם עצמי, אני מביאה כאן כמה קטעים שכתבתי בפייסבוק ועניינם המאבק והדרישה לשוויון ולצדק של תושבי שכונות דרום תל אביב.
12.6
הבוקר התעוררנו לצלילי מסורים. עיריית תל אביב החליטה שאין בשכונת שפירא מספיק בעיות, מספיק לכלוך ומספיק פיח, ושלחה פועלים לעקור את כל העצים במתחם שבלב השכונה. רוב העצים הם עצי זית עמוסי פרי. מי עוקר עצי זית עמוסי פרי? חולדאי, כמובן. ולמה הם עוקרים את העצים? כי במתחם הזה אמור לקום בעתיד הבלוף הגדול של חולדאי, מה שמכונה בפי העירייה דיור בר־השגה, וכל כולו מיועד ליחסי הציבור של ראש העיר. אבל מילא, הבלוף. אין עדיין תוכניות בנייה, אין אישורים, התוכניות לא הוצגו לתושבים, לא ניתנה אפשרות להתנגדויות. אבל בינתיים עוקרים. בלאו הכי בשפירא גרים רק אפריקאים, חושב לו הפקיד החרוץ בעירייה, והם לא צריכים צל או נוף או סתם עצים שיספחו קצת את הפיח של האוטובוסים. וחוץ מזה, הילדים שלנו לא צריכים לנשום, הם סתם ילדים של גזענים מדרום תל אביב.
אבל התושבים הפתיעו וטיפסו על העצים ואמרו רוצים לראות אישורים. רוצים לראות אישור לכל עץ ועץ (זה מה שאומר החוק). באו פקחים, באה משטרה. בא הקבלן. והקבלן, עצבני, אמר בלי להתבלבל "אתם לא מעניינים אותי!"
מה יהיה? לא ברור. בסוף יעקרו. כי מי אנחנו נגד המנגנון של העירייה והרי אנחנו לא יכולים לעמוד על המשמר 24 שעות ביממה. בסוף יבואו באישון לילה או השכם בבוקר ויעקרו וישאירו אותנו עם מגרש חשוף, פצוע, עם געגועים לעצי זית ולמסיק שעשו הילדים בשנים שעברו.
12.6 הבהרה:
כאשר הפעילים בשכונת שפירא קמו וקראו לממשלה ולעירייה למצוא פתרונות למצוקה של שכונות הדרום הם לא התכוונו אף לרגע אחד למסע היחצ"ני של אלי ישי ולגירוש האכזרי שמתנהל אתמול והיום. הגירוש הזה לא תורם במאומה לשכונות, עושה לנו יחסי ציבור גרועים, פוגע ביסודות הקיום שלנו פה כיהודים, מתעלל בנשים וילדים ומשתיק את מחאת השכונות. הגירוש הזה משרת אך ורק את אלי ישי וביבי נתניהו ואת סוחרי העבדים שפועלים תחת חסותם.
אנחנו ביקשנו לפתור את מצוקת השכונות ומצוקת הפליטים גם יחד. ביקשנו לעצור את הסחר בבני אדם, להפסיק לייבא עובדים זרים, לסגור את הגבול, למיין את הפליטים שכבר נמצאים כאן, להכשיר את מי שיוכר כזכאי לקבל מקלט, לתת להם אישורי עבודה ולפזר אותם ברחבי המדינה. במקביל לבדוק אפשרויות להחזיר לביתו את מי שניתן להחזיר, אבל בצורה אנושית, בלב רחום, ובזהירות.
אנחנו גם ביקשנו לחזק את השכונות ולעזור להן לקלוט את ההמונים שצובאים על רחובותיהן עד שתימצא הדרך לפזר אותם. ביקשנו עובדי רווחה, עובדי ניקיון, שוטרים, השקעות. שום דבר מזה לא קיבלנו בינתיים (רק סיורים והבטחות), אבל עוד מאה דרום סודנים נעצרו.
אז מבחינתנו הממשלה שהפקירה אותנו בעבר ממשיכה להפקיר אותנו גם עכשיו, ושום דבר טוב לא קרה.
18.6
התעוררתי ליום הולדתי השישים בזהות מבולבלת. מעולם לא נמניתי עם עשירי הארץ, אבל גדלתי כאשכנזיה מהמעמד הבינוני, אמנם דור שני לשואה ואמנם אישה ואמנם לסבית, ובכל זאת מהמעמד המועדף. והנה התגלגלתי לשכונת שפירא בדרום תל אביב. לא מסיבות אידיאולוגיות ולא מאהבת השכונות אלא מסיבות כלכליות פשוטות. לפני 15 שנה חיפשנו דירה נאה ומרווחת במחיר סביר שלא תסבך אותנו בחובות והגענו לכאן. ושנים גרתי בשפירא כאשכנזיה מהמעמד הבינוני. לא ממש מעורבת. לא ממש מעורה. אבל מתאהבת לאט לאט ברחובות ובבתים ובעיקר באנשים. וככל שהתאהבתי באנשים כך הבנתי את עומק הקיפוח והאפליה וההזנחה. הבנתי שבעצם לא משנה מי אני ומה השכלתי ומה המטען התרבותי שלי ומה דעותי הפוליטיות ומה רמתי המוסרית. כל זמן שיש לי כתובת בדרום העיר, בעיני הרשויות אני שקופה במקרה הטוב ומטרד במקרה הרע.
אבל במקביל לכתובת מגורי בשכונת שפירא יש לי חברים מלב תל אביב ומשכונות הצפון. חלקם אמידים. חלקם אפילו עשירים. הם מקשיבים לי. הם מהנהנים בראשם. אבל אין להם שמץ קצהו של מושג איך זה להיות אזרח שקוף. והם חושבים שחולדאי הוא ראש עיר מצוין. הם תומכים בו ויצביעו בשבילו גם בעתיד. הוא טוב להם. הוא מפתח את השכונות שלהם. הוא שומר על הרחובות שלהם מפני זרים. הוא נוטע עצים ומקים פארקים בכל מגרש פנוי. הוא עורך להם פסטיבלים ומקים לכבודם מבני תרבות ובונה לילדיהם בתי ספר. ואיך את מסבירה לחברה כזאת, שהיא אישה יקרה ואהובה, איך מרגיש תושב שבכל האזור הרחב של מגוריו (דרום תל אביב) אין אף בית ספר תיכון? שבשכונת מגוריו אין בית ספר יסודי חילוני? וגם אין סניף דואר וסניף בנק? תושב שנאלץ להיאבק עשור שלם כדי שיצבעו מעבר חצייה בין השכונה שלו לבין המקום שבו נמצאים סניף הדואר וסניף הבנק? תושב שהמדינה באטימות חושים ובשחצנות הפקיעה את כל המרחב הציבורי שלו והפקירה אותו בידי זרים? תושב שהעירייה לא אוכפת את חוקיה בשכונה שלו?
אז היום אני בת שישים. ועדיין לא יכולה לנוח. וברור לי שבהפגנות של הקיץ אני אצעד עם תושבי השכונות, ולא עם הילדים של לב תל אביב. ואני אנסה לחבר את השברים האלה של זהותי: אשכנזיה, אישה, לסבית, מעמד בינוני, תושבת השכונות, חברה בקבוצה של פעילי שפירא.
29.6
אתמול באנו לגינה הציבורית להכין את השטח לפיקניק הקהילתי של הלילה השחור. בשלב ראשון ניפחנו ותלינו בלונים שחורים. תוך רגע התקבצו סביבנו עשרות ילדים אפריקאים, חמודים וקרועי עיניים, והתחננו לבלון. אחר כך שמנו כמה פיתות וקצת חומוס על שולחן בצד כי לא הספקנו לאכול ארוחת ערב. מיד התקבצו הילדים גם שם. ואני הסתכלתי סביבי וחשבתי כמה סמלי הערב הזה. אנחנו באים לערוך מסיבה בגינה הציבורית של השכונה שלנו ומחפשים לנו פינה פנויהבין עשרות המשפחות הזרות וחבורות הגברים השחורים, וגם כשכבר מצאנו לנו את הפינה שלנו, הם באים ומתקבצים ופוערים עיניים גדולות ומבקשים שנחלוק איתם את הפירורים שלנו, ואנחנו חולקים כי איך תסרב לילד קטן שמבקש בלון או חתיכת פיתה, עד שלפתע אין יותר לא לנו ולא להם. ואז בעצם הגיע הרגע שעליו רציתי לספר, כי בשלב הזה באו הילדים הגדולים יותר וביקשו. וכשאמרנו שאין, הם אמרו "אבל ביקשנו". וכשאמרנו שוב שאין, אמרו בתובענות גדולה יותר "אבל ביקשנו". וילד אחד חטף בלון וברח. וילד אחר לקח פיתה והלך. וילדים אחרים עמדו שם בעיניים בוערות ונעצו מבטים קשים. ואז חשבנו שאולי בעוד כמה שנים כבר לא נוכל למצוא לנו פינה קטנה בגינה הציבורית שלנו, כי ילדים רעבים ונטושים ושנואים הופכים לצעירים זועמים ואלימים.
לתשומת לבו של ראש העירייה החמוד שלנו שבא לשכונה ואמר בלי להתבייש שהוא לא יכול לעשות כלום ושנלך להתלונן בפני הממשלה. ואותי לימדו תמיד שאין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה.
