שלשום אחר הצהריים יצאנו לטיול משפחתי של ערב יום הכיפורים. יצאנו מהבית בשכונת שפירא וירדנו בסלמה לכיוון הים, מפלסים לנו דרך בין עשרות רבות של ילדים על אופניים, רולרים, סקטים וקורקינטים. מצהלות הזאטוטים פרחו באוויר. משפחות מחויכות הסיעו תינוקות בעגלות וליוו פעוטות על גלגלי עזר. כיתות שלמות של ילדים ביסודי התרוצצו וקרעו את הכביש הלוך ושוב בצעקות רמות בעברית. היתה אווירה של פסק זמן קסום מהחיים. כמו בכל אזור אחר בעיר. ורק במבט בוחן מקרוב ראית שהילדים כולם זרים, ילדי מהגרי עבודה ומבקשי מפלט. כשהתקרבנו ליפו הצטרפו גם ילדים ערבים. פה ושם עברה מכונית, קצת מבולבלת. פה ושם ישבו חבורות של מבוגרים על המדרכות, מקובצים במעגלים. משוחחים במעין כבדות ראש מהולה בנינוחות.
בבוקר יצאנו לרוץ, שוב בסלמה לכיוון הים. בשש בבוקר עוד לא היו ילדים ברחובות. אבל היו משוגעים כמונו שיצאו לרוץ. בעיקר פיליפינים ואפריקנים. גם הם מחויכים. גם הם רצים באמצע הכביש. גם הם נהנים מהבוקר השליו. גולשים ברחובות המלוכלכים לעבר הטיילת, רצים לאורך הים, מתענגים על השקט המטריף והאוויר הנקי.
וחשבתי לי: אז אולי זה לא מה שכתוב בתורה, ואולי זו לא רוח החג בפירוש הדתי שלה, אבל יש בזה משהו המעורר חשבון נפש, משהו המחייב את כולנו להסתכל פנימה ולהרהר בכל מיני אמיתות של חיינו כאן, בדרום תל אביב ובמדינת ישראל.
אחר הצהריים יצאתי לבדי חמושה באופניים ובמצלמה. רציתי לצלם את המראה ההזוי הזה של ילדי העולם ביום כיפור בדרום תל אביב. את המשפחות המסבות על איי התנועה באמצע הכביש, את הזאטוטים המשחקים ברחובות, את הערב-רב של לאומים וצבעים ודתות. ואז קראו לי ילדים בני שבע: לא לצלם! ובני העשר הרימו אגרוף כועס. ובני הנוער הסתכלו בחשדנות. וכל זה בתוך המולה גדולה של כיף גדול בשדרות הר-ציון, הרחוב המוביל מקיבוץ גלויות אל נווה שאנן.
כיוון שכך צילמתי אותם מרחוק, ומשפחה אחת (כנראה של עובדים חוקיים) הסכימה לדגמן בשבילי, ומשם רכבתי צפונה אל שדרות רוטשילד, שהתפשטו משׂלמות האוהלים ושבו והתכנסו אל תוך העיר הלבנה, ומשם לכיכר הבימה המרוצפת שיש. חמש דקות באופניים ושני עולמות שונים כל כך, זרים כל כך, מנוכרים כל כך, ועם זאת דומים כל כך.
כשחזרתי הביתה לשכונה אמרה לי ילדה אחת, שחייכה בעיניים חומות גדולות, שחבל שזה נגמר.
באמת חבל.
