רצתי 10 ק"מ. ברצף. עצרתי ארבע פעמים לשתות מים ולנוח דקה או שתיים בהליכה. בשבילי אני אלופה.
* * *
אחרי החופשה באמסטרדם הבנתי שאני צריכה עזרה. הסרטן התגלה מוקדם והטיפולים היו נסבלים, אבל הטלטול הרגשי הרס אותי. פעמיים סרטן זו לא בדיחה, גם אם את שורדת. בדקתי את ההיצע בשוק והגעתי לקבוצת תמיכה של "אחת מתשע".*
כל חיי שנאתי קבוצות, שנאתי תמיכה, ובעיקר שנאתי קבוצות תמיכה. וגם עכשיו, אחרי שבחרתי לבוא, ישבתי במעגל ונלחמתי בו. בכל כוחי הדל נלחמתי ברעיון שהמחלה חייבת להוביל לשינוי. לא יכולתי לשאת את המנטרות המאוסות בנוסח "הסרטן כמנוף לשינוי" או "איך הסרטן שינה את חיי". צרחתי בשקט ובקול. התלוננתי שהציפייה הזאת - שהוטמעה בתרבות ובחברה, בספרות ובקולנוע, בעיניהם של חברים, בפניהם של בני משפחה ובנו עצמנו - מחזקת בי תחושה של כישלון, אפילו של אשמה. כי אם לא מינפתי את הסרטן הראשון לשינוי עמוק ומשמעותי בחיי, בטח הבאתי על עצמי את הסרטן השני.
תקפתי. זעקתי. שרטתי. נשכתי. הרבצתי. שתקתי. נכנעתי.
אט אט התחלתי לחפש את השינוי.
וכך, באחד מאותם בקרים בהירים של יוני 2008, אחרי עוד לילה טרוף שינה ובלי שום הארה והתראה מוקדמת, התיישבתי מול המחשב והקלדתי בתיבת החיפוש של גוגל את צמד המילים "יאיר קרני".
למה דווקא יאיר קרני? כי פעם, לפני שנים, ראיתי כתבה בטלוויזיה על תוכנית ההרזיה שלו. עוד בימים של וינגייט והדיונות המיתולוגיות. ומכיוון שידעתי שאני צריכה משהו רדיקלי, שיטלטל אותי מקצה אל קצה, הלכתי על מה שנתפס בעיני כטירוף מוחלט.
למה מכל המהפכים שיכולתי לעשות בחיי בחרתי דווקא במהפך הזה? עד היום אין לי מושג. אולי כי זה היה ההיפך הגמור מכל מה שעשיתי כל חיי. אולי כי רציתי לעשות משהו פיזי, שלא יאפשר לי לעבוד על עצמי ועל אחרים במילים יפות. אולי כי הרגשתי שאני חייבת להחזיר לעצמי את השליטה בגופי.
אולי.
מה שחשוב הוא שיומיים אחר כך מצאתי את עצמי יושבת מול האיש ומקבלת הוראות תזונה ומשקל יעד (מה פתאום? השתגעת? לא מאמינה לך! זה לא יקרה בחיים!), ולמחרת עם שחר התייצבתי להליכת הבוקר.
* הניתן למצוא סמליות בכך שהדירה של "אחת מתשע" צמודה לפארק הירקון ובכל אימון אני חולפת ליד הספסל שעליו היינו יושבות ומדברות אחרי המפגשים של הקבוצה?
החופשה באמסטרדם - גדולה, נפוחה ולא מאושרת
2 תגובות:
ממשיכה לרגש. תודה
שפי
מרגש לקרוא אותך ולהכיר קצת יותר לעומק את הדרך שעשית בשנים האחרונות, אותה פגשתי רק בטפטופים.
כל הכבוד!!
ליהי.
הוסף רשומת תגובה