כצפוי, יש גבול לאופוריה ומתישהו צריך גם ליפול. ליפול, אבל לא להתרסק.
היום אני רוצה לכתוב על מירוץ קטן, לא משמעותי במיוחד, שהזכיר לי שהחיים הם מסלול של עליות ומורדות, ולפעמים, דווקא כשנדמה לנו שאנחנו רצים במישור, אנחנו מרימים את העיניים מהדרך ומגלים סביבנו נוף הררי תלול.
ביום חמישי לפני כשבועיים התקיים בפארק מירוץ גני יהושע. מירוץ "ליד הבית" של 5 ק"מ בדרך מוכרת וידועה. יום קודם ורד ערכה מבצע רישום בזק של הרגע האחרון, וכך התייצבנו חבורה גדולה ונאה באחר צהריים שרבי באיצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף.
הארגון היה חובבני, מזג האוויר חם, והגוף לא מורגל בריצה אחר הצהריים. מהרגע שניתן האות לזינוק (אחרי שנקודת הזינוק טיילה כמה פעמים ממקום למקום) הבנתי שכיף לא יהיה פה היום. היה צפוף ודחוק בהתחלת הדרך, אבל חסרה התחושה הטובה של האנרגיות והתרוממות הרוח, לא היה גל שיניף אותי קדימה, ונותרתי עם רגליים שממאנות לזוז ולב שדופק בפראות ודופק שמרקיע לשחקים.
והמסלול המוכר עד כאב של הפעם הראשונה ההיא, לפני שלוש שנים.
ואותן תחושות של כישלון ואפסות ומי זו האשה הזאת שמתיימרת להיות ספורטאית.
חצי מהדרך הלכתי. בושה וכועסת. צמאה. עצבנית. מחליטה החלטות נמהרות. אחר כך, בבית, מרוב תסכול, רבתי עם כולם והתנפלתי על המקרר. ולקח לי כמה ימים טובים עד שיכולתי להגיד לעצמי:
אבל חצי מהדרך רצת!
אבל למחרת הפסקת לזלול!
אבל ביום שישי קמת בבוקר ויצאת לאימון!
תגובה 1:
שפי,
קודם כל זה תיאור כל כך ממצה וקולע של המירוץ.
גם אני בקושי סיימתי, והרגשתי שזה לא היה זה.
אני שמח שלאחר מעשה מצאת את הצדדים החיוביים :)
והיום יש עוד מירוץ בפארק - הזדמנות לחוויה מתקנת!
הוסף רשומת תגובה