מירוץ הלילה של נייקי 2011
תחושת הניצחון האמיתית באה למחרת דווקא. אחרי בוקר בדרך הכושר קפצנו לקניות (חלב, קוטג'ים, יוגורטים) בסופר השכונתי. אני לבשתי את החולצה הצהובה שכיבסתי בלילה (לא הצלחתי לעצום עין) ובחורה אחת (צעירה, לא יותר משלושים) עמדה לידי במעבר של המקררים ונעצה מבטים. פתאום היא פנתה אלי והתחילה לדבר. בשטף. "לא צפוף מידי עם כל ההמונים? אפשר לרוץ?" לקח לי שנייה להבין שהילדונת הזאת שואלת אותי שאלות על המירוץ. ואז נזכרתי במה שאמרה לי ורד: "על קו הזינוק כולם שווים, האיילים והעגלות."
 |
| תמונה קבוצתית לפני מירוץ הלילה - החברה מדרך הכושר עם יאיר על הגדר |
מירוץ נייקי 2010 היה המירוץ הראשון שלי. רצתי אינטרוולים: 3 דקות ריצה, דקה הליכה. היה לי קשה, מאוד. אבל הייתי שם, אחת מאלפים רבים, עם אותה חולצה, עם אותה התרגשות, עם אותו לב פועם בחוזקה. ועם קטי, שליוותה אותי כל הדרך ולא נתנה לי לוותר.
מירוץ נייקי 2011 היה כבר המירוץ השלישי שלי. בשנה שחלפה למדתי לקום לאימונים ממש מוקדם בבוקר, למדתי לרוץ ריצות נפח, למדתי שהדקות הראשונות הן הקשות ביותר ולמדתי שהשעות שאחרי הן היפות ביותר. הפעם רצתי ברצף, עם אותה חולצה, עם אותה התרגשות, עם לב פועם בחוזקה, ועם קטי, שלא נתנה לי לנוח לרגע, שעודדה והבטיחה תחושת ניצחון אדירה אם אצליח להתגבר ולא לעצור.
והיא צדקה, כמובן.
והפעם חיכה לי יותם בסוף המסלול.
נרגש, מלהג בלי הפסקה, מטלטל מצלמה בידו, רץ לצידי ולפני את מאתיים המטרים האחרונים. כל כך גאה בי. כל כך מחבק. כל כך מאושר. חוצה איתי את קו הגמר. נותן לי לשתות. מצלם. נכנס איתי למתחם. מחייך. מצלם. מבקש שארשום אותו למירוץ הבא.
 |
| יותם ואני בתום המירוץ |
סובב כנרת 2011
שלושה ימים אחר כך נסענו כולנו לאפיקים, לסובב כינרת על אופניים. הפעם טלי רוכבת ואנחנו מלווים ומעודדים.
לטלי יש משפט האומר: אם סוגרים בשבילי את הכביש אני באה. ואכן סגרו בשבילה את הכביש כל הדרך מסביב לכנרת והיא באה, בכיף גדול, בגשם וברוח ובשמש. ואם אפשר היה, היא היתה ממשיכה וסובבת את הכנרת שוב ושוב ושוב.
 |
| טלי והמדליה - סובב כנרת |
מירוץ אייל 2011
שבת בבוקר, במקום לקום בנחת וכמה שיותר מאוחר, לאכול ארוחת בוקר עשירה, לתפוס שמש על הגג, לאכול ארוחת צהריים עוד יותר עשירה, לתפוס שעתיים שינה, להתבטל, לראות טלוויזיה, להתנמנם, וכן הלאה, במקום כל זה, קמתי בשש בבוקר, שתיתי קפה עם תמר אחד, נסעתי עם חברים לרמת השרון, קפאתי מקור כלבים ואחר כך הזעתי מחום, הצטופפתי באתר הזינוק, רצתי חמישה קילומטר בשבילי עפר בין פרדסים והתנשפתי בעליות חוליות, שעטתי אל קו הסיום מתחת לשער האדום (בחיים לא ראיתי קודם את השערים המנופחים האלה), קיבלתי מדליה ומים ומגבת רקומה, חיכיתי לחֶברה מהמקצה של ה־15 קילומטר, הצצתי בתוצאות, אכלתי יוגורט וקרטיב, אסרתי על עצמי לקנא ברצים המהירים, קניתי נרתיק זרוע לאייפון, חזרתי הביתה, נחתי טיפה, ואז קמתי והכנתי קופסאות לשבוע הבא: מרק ירקות, סלט שומר ונבטים, סלט טאבולה מכרובית, חצילים בחומץ, סלמון כבוש, המון ירקות בתנור, רימונים קלופים (בשביל הקוטג').
זה היה יום טוב.
 |
| השער המתנפח - מירוץ אייל |
