לפני שנה בדיוק, אחרי מרתון ת"א 2011, פתחתי את הבלוג:
אפריל 2011
שש בבוקר. מזג האוויר אידיאלי לריצה. אני מתלבשת בשקט, שלא להעיר אף אחד, מצמידה לחזה את תג המספר 71213, מזמינה מונית, שמה מפתח וקצת כסף בכיס של מכנסי הריצה, שורכת את הצ'יפ לנעליים, חובשת כובע ומהדקת את רצועת שעון הדופק. קפה שחור, 2 תמרים, משקפי שמש ואני מוכנה.
והנה - אפריל 2012
שמונה בבוקר. מזג האוויר קריר אבל צפוי להתחמם. אני מעירה את יותם ואנחנו מתארגנים ליציאה. לוקחים את השקית החומה עם מספרי החזה, מנסים להשיג מונית, נכשלים ומזמינים חברה, שמה מפתח וקצת כסף בכיס של מכנסי הריצה, קפה, פרוסת לחם עם ריבה, חיבוק, חיוך של התרגשות, ואנחנו מוכנים.
לפני כמה חודשים, בתום מירוץ הלילה של נייקי בדצמבר, כתבתי -
יותם נרגש, מלהג בלי הפסקה, מטלטל מצלמה בידו, רץ לצידי ולפני את מאתיים המטרים האחרונים. כל כך גאה בי. כל כך מחבק. כל כך מאושר. חוצה איתי את קו הגמר. נותן לי לשתות. מצלם. נכנס איתי למתחם. מחייך. מצלם. מבקש שארשום אותו למירוץ הבא.
והנה - אפריל 2012
יותם ואני רשומים למקצה של 4.2 ק"מ. זה המירוץ הראשון בחייו, והוא התעקש לרוץ אותו איתי ולצידי. הוא נרגש מאוד, בולע את המראות, מסרב להאמין שגם הוא כאן, עם החולצה האדומה-כתומה ומספר החזה. גם אני מתקשה להאמין. המהפך שלו אינו פחוּת משלי. מגור שמנמן לאייל ארך רגליים. הוא אוסף סביבו את החברות שלי, מרגיש אחראי עליהן, פה ושם מעמיד פנים שקשה לו כדי שאני לא ארגיש רע, ולקראת הסוף מקבל את השחרור שלי ושועט אל קו הסיום. הוא שמח, מחייך בפה מלא, עיניו קורנות. "אני אוהב לרוץ," אומר לי הנער, שעד לפני חצי שנה הסתכמה אהבתו לספורט בקפיצות עם השלט מול מכשיר ה-Wii. סגרנו על מירוץ נייקי הבא. הנה סגירה יפה של מעגל.
 |
| משפחה ספורטיבית |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה