1. אפריל

אפריל 2008

על התקרה של חדר ההקרנות בתל השומר מצוירים שמיים כחולים ופרחים. החדר שרוי באפלולית קרירה. ברמקולים מנגנים מוזיקה ישראלית שקטה. עשר דקות והביתה. זו הפעם האחרונה מתוך 33, ומחר בבוקר אמרח סילברול על השד הכווי וכולנו נמריא לחופשה באמסטרדם. אבל זה יהיה רק מחר בבוקר. כרגע אני שוכבת על הלוח הקר והמכונה מזמזמת ראדים.

אפריל 2011

שש בבוקר. מזג האוויר אידיאלי לריצה. אני מתלבשת בשקט, שלא להעיר אף אחד, מצמידה לחזה את תג המספר 71213, מזמינה מונית, שמה מפתח וקצת כסף בכיס של מכנסי הריצה, שורכת את הצ'יפ לנעליים, חובשת כובע ומהדקת את רצועת שעון הדופק. קפה שחור, 2 תמרים, משקפי שמש ואני מוכנה.

אפריל 2008

אני חולה. אני מרגישה לגמרי בריאה, אבל אני חולה. הפעם תפסו אותי בזמן. בלי כימו. רק ניתוח והקרנות. בעצם, שני ניתוחים, אבל מי סופר. אחרי הפעם הראשונה אמרה לי הרופאה בהמטולוגיה שאין ביטוח, אבל לא האמנתי לה. חשבתי שפעם אחת לאדם אחד זה מספיק. שיש מספיק אנשים אחרים בשביל הסטטיסטיקות.

אפריל 2011

נהג המונית מחכה לי למטה. אל תדאגי, הוא אומר, אני אביא אותך הכי קרוב שאפשר. אנחנו נוסעים ברחובות הריקים של דרום תל אביב. בדרך רואים המוני רצים בחולצות לבנות זורמים אל נקודת הזינוק. הנהג משתחל בסמטאות, בין המוסכים, מביא אותי כמעט עד הטיילת.

אפריל 2008

קר לי. אני מסתכלת בשמיים הכחולים שמעלי. בגיל 38, חודשים ספורים אחרי שהסתתרנו חבושי מסיכות בחדר האמבטיה ושמענו את התפוצצות הטילים בתל אביב, התנפח לי הצוואר. מאי 1991 - סרטן מספר אחד: הודג'קינס, שלב 2. האבחנה היתה מהירה, הפרוגנוזה מצוינת, הטיפול אגרסיבי מאוד. כימותרפיה והקרנות. כל הסיפור כולו. נשירת שיער, כיבים בפה, חולשה בגוף, בחילות והקאות, תיאבון חולני, ולקראת הסוף הזיות מטורפות. התחלתי את הטיפולים במשקל 72 ק"ג, סיימתי אותם כעבור שמונה חודשים גדולה, שמנה ונפוחה.

אפריל 2011

נקודת המפגש שלנו ליד מוזיאון האצ"ל. מרחוק אני רואה חולצות של דרך הכושר. אני מחייכת לעצמי והלב מתחיל לדפוק. המדריכים שם. החברות והחברים שלי שם. כולם נרגשים. כולם להוטים לצאת לדרך. עושים חימום ומתחלקים לקבוצות. יש מי שרץ, יש מי שעושה אינטרוולים, יש מי שהולכת. יש מי שנרשמה לחצי מרתון, יש מי שנרשם לעשרה ק"מ, ויש מי שנרשם ל-4.2 ק"מ. יש מי שוותיק בתוכנית. יש מי שחדשה. יש מי שעדיין שמן מאוד. יש מי שכבר רזתה קצת. יש מי שרזה הרבה.

אפריל 2008

בגיל 55, בבדיקת ממוגרפיה שגרתית, מצאו אצלי גוש קטן בשד השמאלי. 17 שנה אחרי סרטן א' הגיע סרטן ב'. כאמור, אין ביטוח. זה קרה כבר אחרי שהתחלתי לקבל סטטינים נגד כולסטרול ורמות הסוכר בדם עלו מעל הקו האדום. משקל גופי קרוב למאה קילו. 43 אחוזי שומן. אני יושבת במסדרון של המחלקה האונקולוגית ודי שונאת את עצמי. אני חושבת על הילד שנולד לנו בין א' ל-ב' ושזה לא מגיע לו, ואני שונאת את עצמי עוד יותר.

אפריל 2011

אנחנו מצטופפים בשרוול לפני שער הזינוק. אביגיל לצידי. הרגליים קופצניות. הגוף דרוך. אנחנו הולכות לרוץ 10 ק"מ. מעולם לא רצתי 10 ברצף וההוראות שקיבלתי היו לא להגזים. "תרוצי 15 דקות ותנוחי דקה," אמרה ורד, המדריכה שלי. אבל מתחשק לי לרוץ יותר. יש משהו מחשמל באנרגיות שמתנחשלות כאן ואני מרגישה שאני יכולה. ואז נשמעת הספירה לזינוק. מקצה 2 לריצת 10 ק"מ במרתון תל אביב 2011 יוצא לדרך.

אפריל 2008

מחדר הבקרה אומרים לי לקום ולהתלבש. בדרך החוצה הטכנאית נפרדת ממני בחיבוק ומאחלת הצלחה. ברכת הצלחה במקום הזה פירושה "שלא נראה אותך שוב לעולם". אני עוברת דרך החדר של הרופאה שלי ואומרת שלום. אחר כך אני עולה במעלית לחניון, מתניעה ונוסעת. ביציאה מתל השומר אני נושמת עמוק. בבית מחכים לי טלי ויותם. צריך לארוז, לקחת את הכלבה לסבתא, ללכת לישון מוקדם. מחר טסים.

אפריל 2011

אני רצה ומרגישה שהגוף שלי מעופף. אני בת 59 בעוד חודשיים, שוקלת 74 ק"ג, חזקה ושרירית. הדופק נמוך, האדרנלין גבוה. אני רצה עם חולצה של דרך הכושר. לכבוד לי לרוץ עם חולצה של דרך הכושר. לכבוד לי. לרוץ.