במוצאי שבת אנחנו מהפכנים.
כל השבוע עובדים, מתאמנים, מתרוצצים, עורכים קניות, מסיעים את הילדים, מבשלים, מנקים, משלמים חובות, מסדרים סידורים ושוברים את הראש מאיפה ניקח את הכסף. ובמוצאי שבת יוצאים להניף אגרוף קפוץ ולצעוק "מהפכה!". כמו במקומות אחרים שראינו בטלוויזיה. כמו בארצות אחרות ובעידנים אחרים.
אז במוצאי שבת האחרונה יצאנו מהבית שלנו בדרום תל אביב והלכנו לגינת לווינסקי להצטרף למצעד של "שאגת הדרום". ואחר כך צעדנו, תוך קריאות קצובות של ססמאות מהפכניות, בקצב סביר עד רוטשילד, בקצב איטי עד כיכר הבימה, משם הזדחלנו עם ההמון בדוחק ובהמולה המיוזעת, עד שהגענו לבסוף לגינת שרונה. אחר כך צעדנו ברגל, בהליכה מהירה, בחזרה הביתה כי לא היו אוטובוסים ובתור פרולטריון מוחה לא הרגשנו נוח לקחת מונית. הגענו הביתה מזיעות ודביקות, צרודות ומחויכות. ואכלנו ברעב אמיתי. הרבה פחמימות.
אז מהפכה ודיאטה לא הולכות ביחד.
חבל.
כי דווקא אהבתי את התחושה שהכול ייתכן, שאנחנו לא לבד יותר, שגם אחרים מבינים שעובדים עלינו כל הזמן, שגם אחרים מבינים שחייבים לשים לזה סוף. חשבתי שכך ודאי הרגישו המפגינים בראשית המאה, בהפגנות הפועלים הגדולות, במחאות נגד הרודנות הפוליטית והרודנות הכלכלית. אותו חשמל באוויר. אותן אנרגיות. אותו סחף חושים.
במוצאי שבת הבאה אני אכין מראש סלט, שיחכה לנו במקרר. אולי זה יעבוד.
תגובה 1:
אלופות (-:
אז מה אם אכלתן,"מגיע" לכן (-:
הוסף רשומת תגובה