הפעם הראשונה (שלי) היא טראומטית. מאוד. את מגיעה השכם בבוקר למקום שעושים בו ספורט.* לא לקראת הצהריים ולא בערב. לא לבית קפה, לא למסעדה זרוקה על שפת הים, לא לבילוי בקניון, לא לספא ולא למטבח ביתה של חברה. את לבושה במיטב הסמרטוטים שמצאת בבית (מכנסי טריקו עם גומי, חולצת טי ענקית, נעלי ההתעמלות שקנית במבצע). נדמה לך שכולם מכירים את כולם ורק את הזרה, החדשה, הטירונית השמנה. מי הם כל האנשים החטובים האלה בבגדי הספורט המדוגמים? לאן הם מתרוצצים ועל מה יש להם לחייך ברבע לשבע? היי, זה לא המקום של השמנים? אה, הנה, עוד כמה חביות מתגלגלות פנימה. יופי, אני לא היחידה.
ואז יוצאים החוצה, קצת תרגילי חימום, מבטים נזרקים לצדדים, וכל החבורה זורמת לעבר הפארק.
היציאה היא בקבוצות. כל קבוצה והמדריך שלה. ריצת נפח (מה זה? כמה הם רצים?! אמא!!!), אינטרוולים (ומה זה? גם פה רצים, אבל בהפוגות!), הליכה מהירה, הליכה בינונית, הליכה איטית. אני מצטרפת, כמובן, לאיטיים. מרגישה כמו זחל אבל די בטוחה בעצמי. אמנם אני שמנה ולא הכי בכושר, אבל אני אישה חזקה ובריאה (המחלות מאחורי). קטן עלי.
אחרי כמה דקות של הליכה מתונה מגיעים לפארק הירקון, חוברים לקבוצות, יורדים לשביל המתעקל והאימון מתחיל. לוקח לי בדיוק שתי דקות להבין שאני בצרות. האיטיים מהירים עלי. אני מגבירה קצב וזה לא עוזר. אני מתחילה לפגר אחריהם. אני מדדה בייאוש. אני רוצה לצעוק, היי, חכו לי, והקול לא יוצא. הם בורחים לי. הבני זונות. היי, חכו לי. מה אתם ממהרים?
עברו עשר דקות מתחילת ההליכה ואני לגמרי לבד.** הולכת והדמעות שורפות בעיניים. הולכת ולא יודעת לאן, עד מתי, ואיך חוזרים. הולכת ומקללת ושונאת את העולם כולו. לא מבינה מה אני עושה פה. מה אני צריכה את זה. מה רע בסתם דיאטה. אבל הולכת. הראש כבוש באדמה. הבושה אוכלת אותי. הכעס מרתיח את דמי. אבל הולכת. הולכת. הולכת.
ואז מגיע יפתח בריצה קלה, עוצר לידי, מחייך ושואל לשלומי. יפתח הוא מדריך. באותו הרגע הוא מלאך שירד מהשמים במיוחד בשבילי. הוא נשאר איתי ומלווה אותי כל הדרך, שהיתה ארוכה ומתפתלת ואינסופית. הוא הולך לצידי ומדבר ומעודד ומבטיח, עד שקורה הבלתי ייאמן ואנחנו חוזרים לדרך הכושר.
שרדתי. מחרתיים אולי יהיה קל יותר.
שלושה ימים אחר כך גם טלי הצטרפה לתוכנית (ירוקה מקנאה - היא לא הסכימה להישאר השמנה היחידה בבית). קנינו בגדי ספורט. קנינו נעליים מתאימות. קנינו שעוני דופק. ככה זה, צריך להצטייד כשיוצאים למלחמה!
כלום לא יעצור אותנו עכשיו.
 |
| כעבור כמה חודשים |
* דרך הכושר בגלגולה הקודם, במרתף בהדר יוסף.
** בגלגול הנוכחי של דרך הכושר זה לא היה קורה, כי יש מדריכה שמלווה את החדשים צמוד-צמוד.
תגובה 1:
טוב,את יודעת מה אני חושבת עליך,למרות שלא יצא לנו לשוחח על כל החוזק הנפשי הזה שלך.
עם כל הפתיחות שלך,לא יצא לנו לשבת לאחרונה ברצינות.
אבל שלרגע לא תחשבי שאני מתחמקת משיחה שכזו (-:
גאה בך מאוד.
אגב,יפתח היה אחד מהמדריכים המקסימים עם חיוך כ"כ מתוק,כובש וממיס.
אני הכי מתגעגעת ליפתח,לדקלה שחסרה לי הכי בעולם וגם לג'ניור (יאיר טננבאום).
מחכה לעוד ממך..תענוג לקרא,מרגש.
מיכל גור.
הוסף רשומת תגובה