צריך לדבר קצת על אוכל.
בחודשים הראשונים בדרך הכושר היה הספורט החלק הקשה והאוכל החלק הקל. נצמדתי לתפריט הבסיסי של יאיר באדיקות דתית ולא סטיתי ימינה או שמאלה. זה היה נוח. זה היה פשוט. וזה נתן לי תחושה אדירה של ניצחון. מצאתי עצמי מסתכלת בבוז מתנשא על מנגבי החומוס וטורפי השוארמה, על מלקקי הגלידות והמתענגים על קינוחים. אפילו מי שקנה פיתות ומילקי בסופר השכונתי צולם בעיני כעבריין. במיוחד אהבתי לעצור את המכונית ליד פלאפל תדמור ולצפות בגברים השמנים שהטחינה נוזלת להם על הסנטר והם דוחסים את הפיתה עד להתפקע ובולסים מנה אחר מנה. התכחשתי לעובדה שגם אני עמדתי שם, ממש לא מזמן, ואז הייתי נוסעת הביתה, אוכלת סלט, ומרגישה בשמים.
הספורט, לעומת זאת, בא בקושי רב. ההליכות האינסופיות שיעממו אותי. שיעורי העיצוב הכאיבו לגוף ולנפש. באירובי דאנס הסתבכו לי הרגליים (זה קורה עד היום). שיעורי המדרגה היו קשים מידי. וספינינג היה בכלל מחוץ לתחום (החברה המדוושים לצלילי מוזיקה מחרישת אוזניים בלי להגיע לשום מקום נראו לי כחייזרים מעולם אחר). הכיף היחיד היה הרכיבה על אופני שטח. השיפור בכושר היה איטי ומתיש.
וכך עברו החודשים הראשונים. התאמנתי כמיטב יכולתי המוגבלת. אכלתי לפי הספר. וירדתי במשקל. גרם אחר גרם אחר קילוגרם.
ואז, אט אט, בהתגנבות חרישית ולא מורגשת, התהפכו היוצרות.
לאט לאט התחלתי ליהנות מהספורט, מהמאמץ הגופני, מלֵאות השרירים, מתחושת ההתעלות בתום אימון מפרך. התחלתי למצוא סיפוק במאמץ ובהתגברות על הקושי. וככל שגברה ההנאה מהספורט, כך פחתה ההנאה מהדיאטה. התחלתי לעגל פינות, להרשות לעצמי, לקחת הפסקות, ללחוש באוזן הפנימית: לא נורא, מגיע לך.
ולהיות עצבנית לשוקולד.
עצבנית לשוקולד (אפשר גם לגלידה, לפסק זמן, לעוגת פרג או סתם לוופלים) זה כשלא איכפת לך יותר מכלום, העיקר להכניס את המתוק לפה. עצבנית לשוקולד זה כשכל שנות חייך מתפוגגות כבועת סבון ואת חוזרת להיות הילדה הקטנה שבוכה דמעות ורוקעת ברגליים ורוצה ממתק. עצבנית לשוקולד זה כשכל מה שאת יודעת על סוכר ואינסולין ותאי שומן נזרק לפח ואת מסוגלת לחשוב רק על בלוטות הטעם. עצבנית לשוקולד זה כשאת רבה עם כל העולם, מסתכסכת עם היקרים לך מכל, מכניסה את עצמך למצב רוח מחורבן, ואז יש לך אמתלה לוותר לעצמך ולהתענג על המתיקות המשכרת בפה.
עצבנית לשוקולד זה ממש רע.
לאסתי יש פתרונות. כשזה קורה, צאו מהבית. כשזה קורה, לכו לסרט, צאו לטייל עם הכלב, צאו להליכה, לכו לרוץ, לכו לישון.
אבל כשזה קורה, אני לא רואה גם את אסתי. אני רואה רק מתוק.
הלוואי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה