בחודש האחרון של הכימותרפיה, כשחייתי בהזיות ובלילה טיילו לי נחשים על המיטה, ביקשתי לעוף.
כמה חודשים אחר כך חגגתי יומולדת וטלי לקחה אותי לטוס באולטרה-לייט. הדבר הכי קרוב שהיא מצאה ל"לעוף".
ישבתי בתוך הצעצוע הזה מפוחדת עד מוות, כולי בחילה וזיעה קרה, והתפללתי שייגמר כבר.
ורק כשהתחלתי לרוץ, באמת, הבנתי מה זה לעוף.
אני לא רצה מהר. אני אפילו לא רצה הרבה. אבל אחרי הדקות הראשונות, שבהן אני תוהה בכל פעם מחדש אם השתגעתי, נחה עלי תחושה של ריחוף. המוח מתרוקן מכל הדאגות והלחצים והמחשבות. הכול נעשה פיזי לחלוטין, נשימה, שרירים, רגליים, ידיים, מים, צעדים, יש כוח, אין כוח, עוד קצת, לאט יותר, מהר יותר, אוויר, חם, לח, קר, רטוב, שרירים, רגליים, ידיים, עוד קצת, לא לוותר, כמה יפה מסביב.
וכך, שלוש שנים אחר כך, אני מתעוררת השכם בבוקר ומזנקת מהמיטה. בחוץ אפרורי קצת וקריר. אני מתארגנת מהר אבל בלי חיפזון, מכינה ליותם כריכים לבצפר, חותכת תותים ביוגורט לארוחת הבוקר, לובשת בגדי ספורט (עדיין לא ממש מדוגמים) ויוצאת. מוטרפת על השקט בחוץ. מתניעה, מדליקה רדיו, ונוסעת. כעבור עשר דקות אני בדרך הכושר.*
אני מכירה את כולם, כמעט. אומרת שלום במשרד. מתחבקת עם חברה שלא פגשתי מזמן. מחמיאה לחבר שירד במשקל. מה נשמע? סבבה. מפתח ללוקר, כובע, משקפי שמש, קפה (אם יש זמן) ואז יוצאים החוצה, קצת תרגילי חימום, מבטים נזרקים לצדדים לראות מי הגיע ומה התחדש, וכל החבורה זורמת לעבר הפארק. ליד העמודים בכניסה לפארק אנחנו חוברים למדריכים. עכשיו אני עם הרצים. אף אחד לא יברח לי יותר. אף אחד לא יצטרך להציל אותי.
השבוע שאלו אותי מתי התחלתי לרוץ, ואמרתי שהתחלתי לרוץ רק אחרי שנתיים בתוכנית. בהתחלה לא יכולתי ואחר כך לא רציתי. הכרזתי שאני לא ארוץ לעולם. אני טובה בהכרזות. הסברתי שזה לא בריא, שזה דופק את הברכיים, שמה פתאום, השתגעתם, זה לא לאנשים בגילי. התערבתי עם יאיר שאני "לא". אפילו כעסתי על הדגש ששמים על ריצה בדרך הכושר. אמרתי שזה מייאש, שזה מתסכל, שזה מציב רף גבוה מידי. אבל כפי שכבר הוכחתי, אני לא טובה בעמידה בהכרזות של עצמי. ולאט לאט הגוף (או הנפש) ביקשו להתנתק מהקרקע ולרוץ.
בהתחלה רצים אינטרוולים (הפוגות). חצי דקה ריצה / דקה הליכה. דקה ריצה / דקה הליכה. שתי דקות ריצה / דקה הליכה. בשלב הזה את תוהה על יחסיותו של הזמן. איך זה ששתי דקות ריצה נמתחות לנצח ודקה הליכה חולפת ביעף. כשעולים לשלוש דקות ריצה / דקה הליכה, את משוכנעת שהמדריכה מרמה. אין מצב שזה רק שלוש דקות. הרגליים כבדות כמו מטילי בטון. הקילוגרמים העודפים נוטעים אותך באדמה. ואז חמש דקות ריצה. הצלחתי היום לרוץ חמש דקות ברצף. אני כל כך מאושרת. בסך הכול רגליים שמתנתקות מהאדמה, כל ילד עושה את זה, ואני מאושרת.
עכשיו אני קובעת לעצמי יעדים. עד גשר חיפה. עד גשר אבן גבירול. עד הנמל.
* רוקח 123, רמת גן.
לכבוד חג שבועות ולבקשת הקהל שאינו חבר בפייסבוק, מתכון לעוגת גבינה ללא אפייה ו(כמעט) ללא קלוריות:
שופכים לקערה:
1 קופסה גבינה לבנה רכה 3%
1 חבילה גבינה יותר קשה (טוב טעם או כנען) 3%
1 יוגורט פרי דיאט 0%
מעט ממתיק מלאכותי (לפי הטעם)
מקציפים שיהיה אוורירי
מוסיפים חצי שקית ג'לטין מומס בקצת מים חמים ומקציפים עוד טיפה
את כל הכבודה הזאת משטיחים בתבנית זכוכית יפה של פאי (או בכל תבנית אחרת)
חותכים פרוסות תות (כשאין, אפשר להחליף באגסים, מלון, קיווי) ומפזרים למעלה
ועל כל זה שופכים ג'לי דיאט תות (או אחר) של מרמולייט
מכניסים למקרר, מצננים, ומגישים עם קפה לארוחת ארבע (ובלב אומרים: אני אוכל/ת עוגה)
 |
| באדיבותה של רעות |
